"לא היה רגע שבו סיפרו לי שאבי נהרג. זה היה שם. תמיד היתה תמונה בבית ובחדר שלי. עד לגיל 12 לא הגעתי לבית העלמין. רצו לחסוך את זה ממני כי הייתי ילדה מאד רגישה. בגיל 12 הנחתי בבית העלמין בטכס יום הזיכרון פרחים וזה היה מאד מרגש".
ציוני מספרת כי במהלך השנים אנשים רבים שואלים אותה, איך זה שהיא כל כך כואבת, למרות שלא הכירה את אביה "שמעתי עליו סיפורים כל כך יפים על כמה שהיה אדם טוב, מצחיק, מושלם ואיזו אהבה הייתה בינו לבין אמי. אהבה של פעם בחיים. הכאב הוא גם עלי וגם על הוריו, על אמי".
התפנית בפתיחות של ציוני לדבר על זה ולהיפתח, חלה רק בתקופה האחרונה "יום אחד, הייתי חולה במיטה, פתחתי פתק בטלפון והתחלתי לכתוב סיפור על יוסף הילד. אבא שלי היה שחקן כדורגל והכדורגל היה חייו. היה לי חשוב שזה יהיה ספר שמח, צבעוני. הרגשתי שזה הילד השלישי שלי".
צפו בראיון המלא
מרגש , לא נשכח את יוסי , חבר יקר בעל מושלם משמו ומעלה .💙💙💛💛שחקן כדורגל בליגה העלית של אז בביתר תל אביב .
היכרתי את אבא שלך גבוהה ותמיר איש יפה טוהר
כשנולדת היה האיש המאושר בעולם.
והאהבה הגדולה בינו לבין אימך.
שמי חנה ואני בת דודה של אמא שלך
כואבים יחד איתכם את הכאב הגדול תמיד😥😢😭🖤🤍🖤🤍 לנצח נזכור!!! ה' יקום דמו דין דין וליאת תמיד לצידכם משפחת סמדר סמואלוב צוברי שמא