יהודה דימנטמן הי"ד נרצח בי"ב בטבת תשפ"ב. בדרכו חזרה מישיבת חומש, מחבל ירה לעבר הרכב בו היה ויהודה נפצע אנוש. בדרך לבית החולים יהודה נפטר מפצעיו. אשתו, איתיה מספרת על הרגעים לפני הבשורה "האברכים יורדים בשבע וחצי, זאת שעה קבועה אם אין משהו חריג. ידעתי שהוא אמור לרדת. גם חומש זה מקום שאין בו קליטה הרבה פעמים, אז גם כשהבנתי שקרה משהו וניסיתי ליצור אתו קשר זה לא החשיד אותי שהוא לא עונה לי. כשהתקשרתי לברר מה קרה עם אנשים מהישיבה, הרבנית אמרה לי אני בדרך אליך".
אתיה מבינה שקרה משהו, אבל לא רוצה לתת לידיעה לחלחל פנימה. הגיעו אליה אנשים וסיפרו שיהודה נפצע. אתיה מספרת "הדבר המרכזי שעמד לי בראש, רק שהוא לא נפגע בראש. היה לי ברור שהוא הולך להיות פצוע ואולי יהיה שיקום וניתוחים. אבל מה שהלחיץ אותי זה שתהיה לו פגיעה בראש והוא לא יהיה אותו יהודה שהכרתי".
היא לא זוכרת כמה זמן עבר, במקביל חובשים הגיעו ועדכנו על המצב. אחרי שעה וחצי בערך, יוסי דגן, ראש מועצת השומרון הגיע אליה ובישר לה. "זה היה ממש מצד אחד חצי שוק מצד שני זה לא נראה לך הגיוני. היה לי ברור גם כשאנשים התחילו להיאסף שעוד רגע הוא יהיה בדלת, יחזור והכל יהיה רגיל. גם בתוך החודש חודשיים שאחרי, אתה לא תופס שהוא לא פה, תמיד נראה לך שהוא הלך רגע לטייל ובטח עוד רגע הוא יחזור".
יהודה היה בן 25 בנופלו, ולדברי איתיה היה אדם שמח. "איך שאתה רואה אותו מלא שמחה וחיות שממש כיף להיות אתו ואתה רוצה להיות בקרבתו. הוא מאוד אהב אנשים, סיקרן אותו אנשים. כל מקום שהוא הלך אליו הוא היה חייב להכיר את כולם. כשהוא למד במרכז הוא דאג בארוחת צהרים שלכל אחד יהיה מישהו שישב לידו, שלא יהיה מישהו שאין לו כל כך חברים אז הוא יישב לבד. גם בחומש הוא היה אחראי שבו"שים (שבוע ישיבה, שבוע שבו תלמידי כיתה י"ב באים לבדוק מקום לימודים לפני שירות. י.ק.ו.) חצי רשמי. כל מי שהגיע לישיבה הוא שאל אותו "מי אתה? מאיפה אתה?"".
https://old.tovnews.co.il/%d7%94%d7%90%d7%91-%d7%94%d7%a9%d7%9b%d7%95%d7%9c-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%97%d7%a8-%d7%9c%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9a-%d7%91%d7%9b%d7%9c-%d7%99%d7%95%d7%9d/
איתיה מספרת שבתקופה שלא היה להם רכב יהודה תמיד העדיף שייסעו בטרמפים. התירוץ הרשמי היה כי זה יותר זול ונוח, אבל פעם אחת אמר לה שזה משמעמם לנסוע באוטובוס, "אני צריך לדבר עם אנשים". נקודה נוספת שאיתיה מזכירה שמסר עליה את נפשו הייתה לימוד תורה. היא מספרת שכאשר התחיל לעבוד ולא היה נמצא בישיבה באופן יום יומי הוא קבע לעצמו לימוד יומי קבוע. בכל יום יהודה היה לומד שלושה דפי גמרא ושני פרקי משנה בכל יום. העובדה שחזר מטיול או מנסיעה ארוכה מאוחר בלילה לא שינתה לו כהוא זה, הוא היה מגיע ופותח את הגמרא ויהי מה. הגשל שלושה דפי גמרא ושני פרקי משנה כל יום.. לא משנה אם הוא חזר מטיול או מנסיעה מאוחר בלילה הוא ידע שהוא יושב על זה ויהי מה.
היא מוסיפה שיהודה לא הסתפק רק בהשפעה על לימוד התורה שלו, אלא השתדל להפיץ את זה סביבו. "יש לנו את הקהילה של חומש, ויש אברכים שיצאו לעבוד והם פחות לומדים או מחפשים את ההזדמנות ללמוד, אז הוא יצר כולל ערב. פעמיים בשבוע שלומדים תורה. היה לו תמיד חשוב שיהיה בכולל כיבוד ואווירה טובה". היא מוסיפה שהיה ליהודה חלום לעשות לימוד גמרא לנוער ביישוב. שבוע לפני הפיגוע הוא סיפר את זה לאחד מהאנשים בקהילה והוא לא הבין למה הוא מספר לו את זה. אחרי שיהודה נרצח הוא הבין כי זאת בעצם הייתה צוואתו של יהודה, בזכותו נפתח בית מדרש ללימוד גמרא ביישוב.
https://old.tovnews.co.il/%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%91%d7%a9%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%92%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%91%d7%97%d7%95%d7%9e%d7%a9/
נקודה מרכזית נוספת שיהודה מסר עליה את הנפש זה ארץ ישראל. כבר מגיל התיכון הוא הסתובב בגבעות ועזב את הישיבה התיכונית בשביל להיות בגבעות. ביחד עם חברים הוא הקים את הגבעה הסרוגה ביצהר. כשיהודה ואיתיה התחתנו הוא למד בישיבת מרכז הרב, ורצה לחזור לישיבה בחומש בה למד לפני. "הוא נורא התלבט, כי במרכז הוא יכול ללמוד תורה רציני ובראבק ובחומש הבית שלו יהיה יותר קשור לארץ ישראל. אז מה הוא יחליט? זאת הייתה צומת משמעותית. בסוף הוא החליט שנגור בשבי שומרון והוא ילמד בחומש כי ככה הבית ייבנה ממקום יותר גדול של מסירות לעם ישראל וארץ ישראל".
נקודה נוספת שהייתה ביהודה, הייתה נקודה של חסד. יהודה הגיע מבית של חסד והכנסת אורחים בית שעוזר לכל הנזקקים, לא רק בכסף אלא גם בנפש, אנשים יכלו לפרוק אצלם את הלב. איתיה מספרת על רגע מיוחד "כשהיינו אמורים להיכנס לבית הייתה משפחה שגרה לפנינו והם היו צריכים לעזוב ולא היה להם לאן. המזכיר של היישוב התייעץ אתו ויהודה אמר לו שהם יתחילו את החיים ממקום של חסד ויגורו במקום אחר". לאחר החתונה הם גרו במקום אחר, ולאחר שהמשפחה פינתה את הבית הם עברו לביתם.
יהודה ואיתיה היו נשואים שלוש וחצי שנים. איתיה מספרת בחיוך על הזוגיות שלהם, יהודה היה "אלף אלף. אפילו בשניות שלפני הפיגוע היו שני רכבים שירדו מחומש. הרכב הראשון, זה הרכב שהוא עלה עליו בסוף, לא היה בו מקום והיה בו בלאגן. והרכב השני היה יותר גדול. הבחור של הרכב שהוא נסע בו אמר לו "תלך לרכב השני פה מפוצץ". יהודה ענה לו "לא לא לא אני ממהר לאשתי". זאת הייתה נקודה שתמיד כשהוא מסיים הוא היה אומר "אני חייב לעוף הביתה"".
https://old.tovnews.co.il/%d7%9e%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9c-%d7%a9%d7%94%d7%a4%d7%9a-%d7%9c%d7%a9%d7%99%d7%a8/
היא מוסיפה שהוא היה מפרגן לה על כל דבר, ותמיד רוצה לשמח אותה. "אני לא זוכרת אם הייתה מציאות שהכנתי לו אוכל והוא לא פרגן לי "איזה טעים, איזה השקעות". ביום שישי היו תקופות כשהוא היה עובד או לומד ורואה אותה במטבח היה אומר לה "אני מקלף לך, תרכזי לי ואני מקלף וחותך". אם הוא היה מתעכב והיה רואה אותה עושה את זה לבד, היה אומר לה "מה את עושה? אמרתי לך שאני עושה את זה, אני לא מרשה לך". הוא היה מאוד רגיש מפרגן ואוהב בפשטות".
איתיה רוצה שייקחו מיהודה את העשייה, לא לדבר, אלא לעשות מעשים. אם זה בלימוד תורה, קביעות של לימוד תורה. ואם זה לא להגיד בפרידות שתשמור על קשר ולא לשמור עליו. "יהודה היה שומר על קשר. הוא היה יכול להתקשר לחבר שלו מהתיכון או מהיסודי ולהגיד לו אני אוהב אותך אני מתגעגע אליך כמה זמן לא דיברנו. כל מה שכולם מדברים הוא באמת עשה. כל האידיאלים שהוא האמין בהם הוא עשה אותם. לקחת את הפרויקטים שאנחנו חולמים עליהם ולעשות אותם. לא לחיות רגיל, לקום בבוקר וללכת לעבודה, לפעול מעבר".
יהודה הותיר אחריו, אישה וילד בן שנה. זוג הורים ו11 אחים.
