לפני שמדברים על הקמת בית דין לענייני נפגעי עבירות מין במגזר החרדי עקב הפרשיות האחרונות, בואו נדבר על מערכת הצדק התורנית בכלל. הציבור החרדי קם מאפס אחרי השואה והחילון שפירקו את סמכות הקהילה היהודית, והמחשבה הנפוצה היא שדיני ממונות נידונים אצל בתי הדין הרבניים, כי על פי ההלכה אסור ללכת לבית המשפט. בפועל, המגזר החרדי לא מפעיל מערכת של צדק ואכיפה שבאמת תיתן פתרון למי שצריך, כי החסד, לימוד התורה ועוד אידאלים חשובים, תופסים אצלנו מקום יותר מהצדק, ופעמים רבות באים על חשבון הצדק והיושר.
ההתייחסות למדינה ולתקנותיה כאל משהו שאפשר לעגל, לגנוב ולרמות כלפיו, התחיל בגלות מכורח נסיבות של שלטון מושחת ואנטישמי שהפלה יהודים לרעה, אך המשיכה כאן במדינת ישראל ואף קיבלה אישוש הלכתי מהחזון איש או סביבתו. הרציונל ההלכתי המתיר את השקר כלפי המדינה הוא, שהמדינה אינה איש ספציפי ולכן אין חלות הלכתית של המושג גניבה עליו. הרב שך כבר ראה את התוצאות וטען כי ההרגל לשקר ולגזול כספים משפיע לבסוף על האדם עצמו וגורם גם לגזל בין אדם לחברו האסור לכל הדעות. אולם ההרגלים נעשו נורמה חברתית רווחת והעושק וניצול עובדי מוסדות הדת הוא דבר שבשגרה. החזקים בחברה, אלו שלא יעיפו את ילדיהם מהמוסדות, פונים לערכאות לדרוש את שלהם, והחלשים לא מקבלים צדק בבתי הדין החרדיים שלא מכירים בחוקי העבודה או בזכויות עובדים, אפילו אלו הכתובות בתורה.
כאשר גדולי הדיינים במגזר מודים בחוסר יכולתם לסייע לגננות עשוקות ושולחים אותן להתאגד בהסתדרות, איה כבוד התורה כתורת חיים שאמורה לנהל אותנו גם בנושאים שבממון?
