השבוע חגגנו את פורים, שלטענת דדי צוקר, מהווה את הביטוי המובהק לציונות המקורית. שני עקרונותיה, לדבריו, הם: לחזור להיות חלק מהעולם ולא להבדל ממנו, וכן, שליטה יהודית על יהודים – כלומר לקיחת הגורל בידינו.
בסוף המאה ה-19 התעורר רעיון הלאומיות. צוקר, המתנגד לרעיון הדת, מתנגד גם אליו. ההצדקה היחידה שהוא רואה להתכנסות עמים יחד היא ביטחון – "יותר בטוח לאנשים לחיות עם מי שדומה להם".
מדוע ישנו פחד כה גדול מצד החילונים הציוניים מפני הפן היהודי-דתי, הרי עליו מושתת המפעל שהוקם כאן?
צוקר מודה שהגענו לכאן בשל שורשינו ההיסטוריים שבהחלט קיימים. הוא מתאר כי רבן יוחנן בן-זכאי הוא הגיבור שלו, מכיוון שהיה לו האומץ להודות שהעם היהודי קטן ומוגבל בכוחו, וכמו כן הוא הקים ביבנה מרכז יהדות חדש.
בהקשר הפוליטי, טוען צוקר כי היה בעבר הבדל ניכר בין מפלגות הציונות הדתית לבין ש"ס והחרדים. לדבריו, יכולה היתה להיות ברית בין ש"ס של הרב עובדיה זצ"ל לבין השמאל, אלא שהמפלגה התקרבה ימינה יותר.
האם השמאל לא הרחיק לכת מדי ואימץ תפיסה פרוגרסיבית קיצונית, תוך הזנחת הצדק החברתי?
צפו בראיון המלא
Author: Emuna Frid
כותבת
ללי פספסת הפעם. הוא ממש לא מתאים, לא מבין כלום ביהדות, ובא מתרבות שבזה ומתנשאת לערכים הללו. אולי פספסתי משהו בהמשך, כי פשוט לא רציתי לשמוע יותר ועצרתי באמצע.