מאת: מנורה חזני
רציתי להצביע על מציאות עצובה ומוזרה שיש בישראל- אין לנו קולנוע ימני. יש לנו קולנוע חרדי, יש קולנוע ערבי, יש קולנוע חברתי, יש שמאלני ואפילו קולנוע יהודי זכינו לראות על המסך. ועוד ועוד. אבל קולנוע ימני- אין. פשוט אין.
זה מוזר לא? אנחנו עם עם העבר ההיסטוריה והמורשת החזקים ביותר בעולם, מדוע לא יהיה קולנוע ברוח לאומית? מדוע אין סרט על ניצחון מלחמת ששת הימים או על המאבק על הארץ מנקודת מבט ישראלית? על הטרור המדמם כאן?
יש שאומרים שאין יוצרים ימניים. רוב היוצרים גדלו בחממות השמאל והימין לא השכיל להצמיח יוצרים. אך זו טעות. אני מכירה לא מעט יוצרים ימניים. אז מדוע אין סרטים כאלה? התשובה היא מן ביצה ותרנגולת. יוצרים ימניים מתביישים להזדהות ככאלה. זה גם לא נעים, יש חשש גדול שלא יאהבו אותך בתעשיית הקולנוע, ויש גם חשש ארצי יותר- שלא תהיה לך עבודה ולא תקבל תקציב מקרנות ולא יהיה לך איך לממן את הסרט שלך. ולכן היוצרים שימניים בוחרים לעסוק בנושאים אחרים, הבעיה השניה היא שהפוסט מודרניזם השליט שיח על הקולנוע, ולכן ליצור קולנוע ימני לאומי זה פשוט לא באופנה. ספר לנו על הפרט ועל מצוקותיו, על הכלל שמאיים על הפרט, ונרצה לשמוע אותך. ואם לא- אז זה לא מעניין. ישנה גם הטיה של קרנות הקולנוע שמאלה, בין אם במודע ובין אם פשוט זה מה שהלקטורים רגילים לו כי רוב היוצרים באים מחוגי השמאל.
וזה חבל. זה חד צדדי, זה משעמם ומאד לא משקף את דעות הציבור בשיראל- שרובו לאומי ימני. האם המהפכה שהובילה מירי רגב עשויה להועיל? בינתיים היו הרבה דיבורים אך לא הרבה נעשה. הוקמו קרנות קולנוע אזוריות- בנגב, בגליל ובשומרון, במטרה להביא אל המסך גם קולות מהפריפריה. תקציבן של הקרנות הללו קטן יחסית- כ12 מיליון ש"ח בשנה, מתוך 80 מיליון ש"ח המהווים את תקציב הקולנוע השנתי. כמו כן יוצרים מגישים לקרנות בעילום שם, כך שמובטח להם שלא יסומנו מראש על דעותיהם. מסלול עוקף קרנות, שהיה אמור לתגמל יוצרים על פי מכירת הכרטיסים בקופות- לא יושם עדין, וחבל. כל אלו צעדים חשובים, אך לא הם שיובילו למהפכה המיוחלת.
