הכרזתו של שר החקלאות עודד פורר השבוע כי בכוונתו להסיר את המגבלות על שחיטת חזירים, הובילה לתגובות מכל הקשת הפוליטית, ובכך הוכיחו כי החלטתו המתוזמנת קלעה בול – כל מהדורות החדשות עסקו בפרובוקציה שלו. אבל סוגיית החזיר אינה סוגייה חדשה. היא עולה אחת לכמה שנים, אף על פי שמבחינה מספרית כמעט ואין לה ביקוש, והיא דוגמא מצויינת למתח שיש בחברה הישראלית בין דתיים לחילונים. את ההחלטות מנחה פחד – פחד מפני כפיה דתית מצד אחד ומן הצד השני פחד מפני חילון של המדינה.
פחד מונע דו שיח ואינו מאפשר להגיע להסכמות ושיתופי פעולה מנקודת מוצא של כבוד. התוצאה היא כיפופי ידיים ומאבקי שליטה בכל מה שנוגע ליחסי דת ומדינה. כל צד חושד, ובצדק, שהצד השני מעוניין לנשל אותו ולקחת את המדינה כבת ערובה לכיוון שלו. הדתיים מנסים באמצעות חקיקה דתית למשוך לקצה ולאסור בצורה גורפת על מכירת חזיר, ואילו החילונים ההדוקים – ואלו מיעוט קטן ביותר יש לומר, מעוניינים כמה שיותר לבטל מגבלות וחוקים על גידול חזיר ומכירתו.
https://old.tovnews.co.il/%d7%94%d7%94%d7%95%d7%93%d7%a2%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%aa%d7%99%d7%97%d7%aa-%d7%91%d7%aa%d7%99-%d7%9e%d7%98%d7%91%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%97%d7%96%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%a8/
וכך, במקום לעסוק במהות ובדיון אמיתי, שאחריו אולי כל צד גם יתגמש מעט, אנו עדים פעם אחר פעם לשימוש ציני ב"מאזני הפחד" כדי לנסות לצבור נקודות בדעת הקהל. התוצאה לכך היא חקיקת יתר לא מהותית, או למצער, חוקי דת חסרי שיניים שמותירים שטחים שלמים אפורים. אל תוך הריק הזה – צועדים בסך שופטי העליון עם פטיש ה"הכל שפיט" ויוצרים תקדימים והכרעות ערכיות, אלו שחברי הכנסת נמנעו מלקחת.
נחזור לסוגיית החזיר, בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 לא היה קיים כל איסור רשמי לגדל חזירים. הקרן הקיימת היא שהחליטה מיוזמתה לאסור לגדל על אדמותיה חזירים. כן כן, זו אותה הקק"ל שאנחנו אוהבים לקטר על ההשתלטות העוינת שלה על שמורות הטבע, היה לה אז סמכות לאסור לגדל חזירים והיא בהחלט השתמשה בה. אלא שהחלטה זו הייתה שנויה במחלוקת ונטען כלפיה שיש בה אלמנט של כפיה דתית.
https://old.tovnews.co.il/%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%a8%d7%9e%d7%9f-%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%90-%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%a0%d7%95/
אך מה יעשו הרשויות המקומיות שהימצאות חזיר "בכיכר העיר" לא ממש מצאה חן בעיניהן? הן בלמו את ההיתר העקרוני למכור חזיר באמצעות חוקי עזר עירוניים. חוקי העזר נועדו לתת סמכות לרשויות המקומיות לנהל את ענייני העיר הייחודיים לה; הסדרת חנייה, ארנונה, ביוב, אספקת מים וכיוצא בזה. הרשויות החליטו להוסיף לסל חוקי העזר גם חוק האוסר על מכירת חזיר.
אלא שבית המשפט העליון לא אהב את השימוש בחוקי העזר במקרה הזה. בשנת 1954 החליטה עיריית נתניה להתנות מתן רישיון לאטליז בהתחייבות להימנע ממכירת חזיר. בעקבות כך, טען בית המשפט כי מדובר בפגיעה ב"חופש העיסוק" ממניעים דתיים, ושאין לרשות המקומית זכות להתערב בכך. אם להיות כנים? נשמע הוגן. אם הממשלה לא רואה פגם במכירת חזיר ולא מחוקקת חוק האוסר זאת, מדוע שרשות מקומית תוכל לכפות זאת על תושביה?. אם נאמר שלרשות יש צורך להגן על רגשות הציבור, הרי שמה שאמור להכתיב זאת הוא היצע וביקוש ולא החלטה שרירותית.
https://old.tovnews.co.il/%d7%93%d7%aa%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%a0%d7%99%d7%aa%d7%9f-%d7%9c%d7%97%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%97%d7%93/
בעקבות פסילת בית המשפט את חוק העזר העוסק בחזיר, החליט המפקח על המזונות לאסור על גידול חזירים וטיפול בהם ללא אישורו. חזיר, כידוע, הוא לא הייצור הכי היגייני והפקח הממולח חשב שיוכל למנוע גידול חזירים מטעמי בריאות. אלא שבג"ץ הבהיר לו שאין לו כל סמכות לאסור לגדל חזירים מטעמים דתיים. הדרך היחידה שנשארה להגביל את זכויות הפרט ולמנוע גידול חזיר ומכירתו היא באמצעות חקיקה רשמית בכנסת.
וכך, הסוגייה התגלגלה אל הכנסת וזו חוקקה את חוק הרשויות, המסדיר ומסמיך את העיריות לאסור על גידול ומכירת חזיר בתחומן. חוק זה היה למעשה פשרה ביחס לחוק גורף יותר אותו ביקשו לקדם המפלגות הדתיות, האוסר מכירת חזיר בכל הארץ. בעקבות הפולמוס שהתעורר סביב חוק זה כתב אלתרמן בטור השביעי את השורות הבאות, כשהוא טוען שבמקרה הזה השיקול הדתי והשיקול הלאומי-חילוני מתלכדים יחד:
"כי נִמוקם של אדוקי הדת והחברה החִלונית ונִמוקה
כאלו משלימים הפעם זה את זה.. קצת משֻנה, אבל קשה על כך לפסֹח.
מצד אחד הדת, מצד שני – קצת גיאוגרפיה עתיקה וקצת היסטוריה ארֻכָּה..
ומצבו של החזיר באמצע קצת לא נוח".
בשנת 1962 נחקק "חוק החזיר" וזה לשונו בסעיף מס' 1: "לא יגדל אדם חזירים, לא יחזיקם ולא ינחרם". החוק מדבר על איסור גידול חזירים ואיסור שחיטתם, אך מה שמעניין זה מה שלא כתוב בו – אין בו כל איסור על מכירת חזיר. כמו כן, מי שהוחרגו מהחוק אלו יישובים נוצריים בגליל, מוסדות מדע ומחקר וגני חיות ציבוריים. שוב, במקום דיון ציבורי מעמיק הגיעו המחוקקים לאיזו נוסחה שמשאירה הרבה פרצות, אולם סוף כל סוף החוק נחקק.
https://old.tovnews.co.il/%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%aa%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%9d/
ההסתמכות על חוקי העזר העירוניים כדי למנוע פתיחת אטליזים ומסעודת חזיר, יוצרות מצב שהסטטוס-קוו בנושא זה הולך ונשחק עם השנים והמשקל של חוקי העזר הולך וקטן. כך ב1996 פסק בית המשפט השלום בעיר נתניה (כן שוב נתניה) כי חוק עזר שאוסר באופן מוחלט על מכירת חזיר "אינו מידתי", וזאת משום חוק יסוד חופש העיסוק וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. שוב אנו רואים, שהעדר חקיקה משמעותית בכנסת והסתמכות על חוקים משניים, מאפשרת לבג"ץ לדחוק את עצמו בפירצה ולקבוע הלכות חדשות.
וכאן אנחנו נשארים עם כמה שאלות מעניינות. האם בלי חוק החזיר המצב היה שונה? עד כמה החוקים מעצבים את המציאות או רק משקפים אותה?. האם היתר גורף לגידול ומכירת חזיר היה גורם לתעשיית החזיר לשגשג ולשנות את היחס של הישראלי הממוצע לאכילת חזיר, או שאיסור החזיר יושב על נקודת זהות עמוקה יותר?. ולבסוף, האם יש משמעות דתית-רוחנית-תרבותית, לכך שהחוק בישראל יביע את ההלכה היהודית? הזמן והציבור יקבעו.
