בראשית דבריי אני רוצה לשים את זה על השולחן, כסף זה חשוב, הוא הכרחי, הוא המפתח למה נאכל, מה נלבש וישפיע על כל דבר הכי קטן בחיינו – כן גם הבריאות. אבל הוא לא הכול בחיים.
אתמול התראיין פרופ' ירון זליכה, החשב הכללי לשעבר במשרד האוצר, במהלך ראיונו הוא סיפר על כך שהיה חלק משמעותי ביוזמה ל"סבסוד" מעונות היום, אלא שלדבריו זהו לא סבסוד אלא השקעה. השקעה בהורים צעירים שיצאו לעבוד בתחילת הדרך, במטרה שיעבדו ויתרמו להון הכלכלי בישראל, כעת וגם בהמשך חייהם (הרי המשכורת והניסיון עולים עם הגיל). זליכה אף אומר "יש פה שותפות אדירה בין משלם המיסים לבין אותה אמא שבזכות ההשקעה הזאת באפשרות שלה לשים את הילדים במקום נורמלי שהיא יכולה לדאוג להם ולצאת לעבודה".
https://old.tovnews.co.il/%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%92%d7%95%d7%93-%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%94%d7%9e%d7%9e%d7%a9%d7%9c%d7%94-%d7%97%d7%95%d7%a9%d7%91%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%a9%d7%aa-%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%95%d7%92/
אלא שהמצב הוא קצת אחר. כלומר, נכון, הוא צודק, המטרה שלנו כחברה היא לעודד אנשים לצאת לעבוד כדי שיפרנסו את עצמם ועל הדרך כמובן יתרמו לקופת המדינה בתשלום מיסים כמה שיותר גבוה. אלא שההגדרה לכך שההשקעה של מדינת ישראל במעונות היום מאפשרת לאמא לשים את ילדיה במקום נורמלי ולצאת לעבוד היא לא כל כך נכונה. למה? כי מעונות היום הם לא מקום נורמלי.
זה לא פוליטיקלי קורקט, ויש שיגידו אפילו פריבלגי. מקומו של ילד בגיל שלושה וחצי חודשים הוא עם אימו. והתקן ה"נורמלי" של מטפלת אחת לשישה ילדים, בגיל שישה חודשים הוא לא נורמלי. אם אנחנו מאמינים שכדי לגדול לא צריך רק אוכל ומשחקים, אלא חום, אהבה, יחס אישי ומעטפת לכל ילד. איך הגיוני שאנחנו שולחים ילד בידיעה שהוא מקבל שישית מתשומת הלב שיש למטפלת אחת לתת לו?. המטפלות מדהימות, מנסות לתת את המאה האחוז שלהן, אבל מאה לחלק לשש, הוא ממש לא נורמלי.
https://old.tovnews.co.il/%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%92%d7%91-%d7%90%d7%9c-%d7%94%d7%a7%d7%99%d7%a8-%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%a8%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%a1%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%93%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa-%d7%92%d7%96/
אם תרצו אביא דוגמא, אישית שלי, כמטפלת בתינוקות מזמן עבודתי כסטודנטית. ששת הילדים צריכים ללכת לישון, הם עייפים מאוד. אחד צריך עיטוף, השני והשלישי צריכים נדנוד של העריסה, הרביעי בקבוק חמים לפני השינה, החמישי נרדם רק בשקט גמור והשישי כבר מתורגל מגיל שלושה וחצי חודשים אז הוא יודע שאין לו מה לחכות ליחס – הוא יירדם לבד. לך יש רק שתי ידיים. אני לא רוצה לדבר על המטפלות, אני רוצה לדבר על המציאות הלא אפשרית בהם ילדינו גדלים אליה.
הגיל הרך הוא גיל קריטי במיוחד להתפתחות הקוגניטיבית, החברתית והרגשית של ילדים, והוא בעל השפעה ניכרת על המשך חייהם הבוגרים (שביט, פרידמן, גל ווקנין). ממחקרים עולה כי השקעה בחינוך בשנות החיים הראשונות מניבה את התשואות הגבוהות ביותר בתחום החינוכי, הכלכלי, החברתי והבריאותי בהמשך החיים (Heckman & Cunha).
וזאת בדיוק הנקודה פרופ' זליכה, דיברת על השקעה בהון הכלכלי של מדינת ישראל. אך מה עם ההשקעה בהון האנושי? הרווחת הורים עובדים, כלכלה משגשגת, אבל מה הפסדנו בדרך?
