הגענו לתקופה בשנה של אסיפות הורים. אני זוכרת את הישיבה מול ההורים כשהייתי קלינאית תקשורת מתחילה.ובבושה גדולה אומר, שאני זוכרת היטב כמה לא הבנתי.
כמה שפטתי ביני לבין עצמי הורים שלא תירגלו בבית,כמה ביקרתי בתוכי הורים ששכחו מחברת או מסמך כזה או אחר.
כמה התנשאתי על כאלה שלא הגיעו בזמן, לא מבינה איך אפשר ככה להזניח ילד? הרי הטיפול מציל חיים! מה יכולתי להבין בתור רווקה עם אינסוף זמן פנוי ובלי עול של משא חיים? לא יכולתי להבין בזמנו, פשוט לא יכולתי, כמה יהירות..
אם הייתי זוכרת את ההורים מאז, הייתי מרימה טלפון ומתנצלת, הייתי מתקשרת ומספרת להם כמה אני מעריכה את ההתמודדות שלהם עם ילד היפראקטיבי, כמה אני נפעמת שהם באים לטיפול כל שבוע, גם אם לא מצליחים להכניס תירגול ליום יום השוטף,
כמה אני מתפעלת מהתמודדות שלהם עם הילד האוטיסט שלהם, התמודדות של יום ולילה ללא הפסקה
כמה הם פשוט הורים טובים, מדוייקים לילד שלהם, בדיוק ככה כמו שהם.
אז במקום להגיד להם, אני אומרת לכן: יש הורים שאסיפת הורים עבורם זה איסוף של אוסף מחמאות
ויש הורים שפשוט נשברים, מהחלום שמתנפץ, מהקושי, מעומס המטלות ,מחוסר ההכלה של המורה שמולם, מהשיפוט ומחוסר ההבנה כלפיהם. נשברים וצריכים לאסוף את עצמם בשביל להמשיך את היום.
אולי לכן זה נקרא אסיפת הורים…מי יודע אז כמה נקודות שחשוב שנזכור: אסיפת הורים זה לא ציון להורות שלנו!
אל תצטדקו על מה שאתן, אל תתנצלו על התיפקוד שלכן. תהיו ענייניות לטובת הצרכים של הילד.
אתן לא עומדות לדין, לא צריכות להוכיח חפות. אנחנו טובות דיינו. במקרה ועומדת מולי מורה ששופטת אותי ומבקרת את ההתנהלות שלי- תזכרו. אף אחד לא מושלם. לא אני ולא היא. והשפיטה, זה חיסרון שלה. לא שלך! ואם את לא מתנהלת במאה אחוז, גם לך יש חיסרון וזה בסדר. אתן תיקו.
לא צריך להבהל מחוסר מושלמות. לפעמים נאמרים דברים ואנחנו מפרשות אותם כביקורת, למרות שהם לא.
וזו הזדמנות טובה להכנס פנימה לעבודה שתחזק אותנו מבפנים ולא תגרום לנו לזוז מכל מילה מבחוץ.
מיכל שניאור, מדריכת הורים, מנחה סדנאות לאימהות ועבודת ה'
לקורס אם ודרך-סדנה לאמהות ועבודה פנימית ברוח ימימה לחצי כאן
