ניסן לב רן, אביו של סגן גל לב רן נפל בהיתקלות עם חיזבאללה. ניסן מספר על נפילתו של בנו "יומיים לפני ראש השנה, 29 בספטמבר השחור בשבילי, גל ניסה לשפר עמדה של תצפית שלו שהייתה מול מנרה לתוך שטח לבנון בהיותו קצין. תוך כדי עבודתו לתצפת ולדווח על החיזבאללה נורה בו טיל נ"ט, הוא נפצע ובמסוק הוא לא שרד".
ניסן מספר על בנו "גל היה ילד שובב, חייכן ומאוד שנון. לא פעם אמרתי חבל שאני לא ציני קצת כמוהו, היה חביב על כל הכיתה והשכבה אבל תלמיד טוב. אי אפשר לתאר אותו במילה אחת אבל אני יכול להגיד שאני הייתי גאה בו תמיד. לאור העובדה שהוא היה קצת דיסלקטי, היה לו קצת קשה לקרוא ולכתוב, הוא התגבר על כל המכשולים הללו בצורה כזאת שתוך כדי מגמת משפטים בתיכון הוא השלים כמעט את כל מטלות של שנה א' במשפטים באוניברסיטה". ניסן מוסיף כי היה להם תחביבים משותפים, הטסת טיסנים וצילום. "ילד שאני רואה תמונות שלו באלבומים מהיום שהוא נולד ועד היום שהוא נהרג ואני רק מחייך, אני לא יכול אחרת" לדבריו.
הרגע הנורא מכל "כשהבן שלי נהרג מוצאים אותי אחרון מכל בני המשפחה כי הכתובת שלי לא הייתה מעודכנת בצבא. כשאני נמצא בעבודה אני רואה מול החדר שלי במשרד שני אנשים, אחת מהן מישהי עם עזרה ראשונה. אחר כך קוראים לי למשרד. אני לא מנחש. אבל אחרי שהם הולכים אני יוצא אליהם, הם באים לקראתי ואני אומר להם אני יודע ספרו לי. אני שומע את המשפט הסטנדרטי "אני מצטער להודיעך כי בינך נפל בקרב בלבנון". איפה שהוא הייתה לי תחושה קשה מאוד באותו יום, אני לא יודע למה. אתה דוחק דבר כזה, אתה לא רוצה להתמודד עם הסוגייה שיכול להיות שקורה לו משהו, אתה אומר לעצמך הוא שומר על עצמו, הוא נמצא במקום בטוח במוצב. לא ידעתי באיזה מוצב ובאיזה סיטואציה הוא היה. אז זה בכל זאת הפתעה. אני זוכר את עצמי נופל על הארץ, מישהי מגישה לי כוס מים. ואני ממלמל זהו החיים שלי הסתיימו. הסתבר שלא".
https://old.tovnews.co.il/%d7%9e%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9c-%d7%a9%d7%94%d7%a4%d7%9a-%d7%9c%d7%a9%d7%99%d7%a8/
ניסן בוחר לצטט את דברי אברהם חלפי, "תחילה בוכים, אחר כך הבכי מתאבן, אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד את נפילת הבן". הוא מספר כי הוא זוכר את בנו בכל יום ובכל רגע, "הדבר הראשון שאני רואה בבוקר זה התמונה שלו, והדבר האחרון שאני רואה לפני שאני הולך לישון על מסך המחשב או על הפלאפון".
מייד כשהסתיימה הלוויה הוא אסף את משפחתו הקרובה, ואמר להם "חבר'ה בוא נלך מפה, כי כל עוד אנחנו כאן אנשים יישארו. אנחנו חייבים להמשיך מפה הלאה". גם לאחר מכן, כשביקר אותו קצין העיר, הוא הופתע לראות כך את ניסן. "הוא מספר לי שהוא בא עכשיו ממשפחה אחרת של אסון קודם, ובמקום שבו האמא ישבה כשהודיעו לה, שם היא עדיין יושבת. ואותי הוא רואה מכין קפה ומזיז".
הוא מספר שזאת הייתה החלטה, "החלטתי שאני חייב להמשיך למעני ולמען ילדיי כי אין דרך אחרת. ברור היה לי מראש שאנחנו לא יכולים להיכנס לכלא הזה שנקרא שכול, שכול זה דבר עצוב, לא נעים. ואת הכאב הזה אני מבטא בכל מיני הזדמנויות, מחר אני אנאם בבית ספר התיכון שבו הוא למד, אני נמצא פה. זה מלווה אותי כל הזמן, אני יכול לעצום עיניים ולראות את תמונתו".
גל לב רן, יהי זכרו ברוך.
איתך בכאבך, ניסן יקר.
יהי זכרו של גל, בנך האהוב – נצור וברוך לעד