אם אתה חושב שאנחנו בשיא הגאולה – אל תאמר הלל ביום העצמאות

יום העצמאות משקף את הפער בין הגאולה הגשמית לגלות הרוחנית; המקום שבו הפער מתגלה הוא דווקא בעיקר בתפילות החגיגיות

הרב גיא אלאלוף

אתחיל בהצגת המסקנה שלי לגבי אמירת ההלל ביום העצמאות:

א. אם הדבר היה תלוי בי, והיה לי (משום מה) הכח לתקן תקנות לכלל ישראל, הייתי מתקן לכל הפחות אמירת הלל בברכה גם ביום ה באייר וגם ביום כח באייר – יום ירושלים.

ב. אני סבור שבמצב הנוכחי לומר הלל ביום העצמאות (לא משנה עם או בלי ברכה) זו שגיאה, שבמקרים רבים מצביעה על המצב המעוות והמשונה בו אנו נמצאים.

אפרש שיחתי.

עולם ההלכה – עדיין בגלות

ברור מאליו שאנחנו כיהודים מאמינים מחויבים להלכה. מפעל ההלכה כפי שאנחנו מכירים אותו, ברובו הגדול, הועלה על הכתב, הורחב והתפתח, בימי הגלות. מרכז הכובד של העיסוק ההלכתי מעולם לא נדרש לשאלות העקרוניות העולות במציאות של עם ריבוני היושב בארצו. בנוסף, בגלות איבדנו את המוסד ההלכתי המרכזי אשר נהג בעם ישראל, ועליו צוונו בפירוש בתורה – בית הדין הגדול שבמקום המקדש בירושלים. בהיעדר בית דין מרכזי, ובהיעדר חכמים סמוכים, הסמכות של חכמי ההלכה לדרוש את פסוקי התורה באופן הראוי להם להידרש ביחס לתקופה, לגזור גזרות ולתקן תקנות, כמעט ונעלמה.

במקביל, היהודי הגלותי התנתק יותר ויותר מהוויות העולם, שם לא היה לו מה לחפש. בית ישראל מורקים מכלי אל כלי, משתעבדים ללא היכר, ואין לך יום שקללתו אינה מרובה משל חברו. ממילא המזור היה בריחה מהמציאות אל עולמה של תורה – "לולי תורתך שעשועיי אז אבדתי בעניי". מילא עולם ההלכה החדש, זה העוסק בפרטי פרטים ובצדי צדדים של סוגיות הלכתיות, קיבל אופי משלו. אין כאן המקום לעמוד על הפרטים הללו, שכן הם רבים ומגוונים וגם שונים בין גלות במקום פלוני לגלות במקום אלמוני. רק אומר כך: עיקר עולם ההלכה עבר מהחיים עצמם אל הספרים. כך החלו דיונים עמוקים על מי שחציו עבד וחציו בן חורין, למרות שדינים אלו כלל לא מצויים בזמננו, או מה בירכו בני ישראל על המן במדבר, וכיוצא בזה. מילא גם נוצרו מערכות פורמליות נוקשות של כללים, שאין הרבה דמיון ביניהם ובין ההלכה המוכרת לנו מדברי חז"ל (ומה היה לפני חז"ל? על פי רוב אנחנו פשוט לא יודעים).

זינדל פלאש 90
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90.

בזמננו, אחד הכללים הפורמליים שקיבלו אופי נוקשה מאוד במסגרת עולם ההלכה שהתפתח בגלות הוא הכלל "ספק ברכות להקל", עד שבאו חלק מגדולי האחרונים ולימדו אותנו: אפילו פוסק אחד אומר לא לברך על משהו, ושאר הפוסקים אומרים לברך, אין מברכים. כלל זה הוא בעל הסתעפויות רבות ואין כאן המקום להרחיב בו, אבל דבר אחד ברור: אנחנו מברכים הרבה פחות ממה שבירכו בימי המשנה והתלמוד. עוד דבר ברור לכל, למשל, הוא שאין אנו רשאים לחדש ימים טובים, לתקן תקנות ולבטל גזרות, כפי שהוסבר. לא כי אף פוסק לא התיר זאת, אלא כי יש פוסקים שאסרו זאת. החזו"א היטיב לתאר זאת בעבר בפנייתו לרבנים הראשיים: אם תתקנו תקנות ותחדשו חידושים (אז דובר על ביטול הצומות הקטנים, דבר שבדין הוא מבוסס ביותר), אנחנו נהיה שני זרמים שונים ביהדות, וניפרד סופית. היהדות הנאמנה תשרוד, ואתם תכחדו. הרבנים הראשיים, ובעקבותיהם כל רבני הציונות הדתית, הפנימו את דברי החזו"א. מאז ועד היום כמעט כל הרבנים שהציעו לחדש את הסמכות ההלכתית כך שאפשר יהיה ליצור שינויים משמעותיים היו כאלה שבשולי עולם התורה.

 

יום העצמאות – רפורמים ליום אחד

כל זה נכון בימות השנה. אמנם, ביום העצמאות, בקרב חלק מרבני הציונות הדתית, הותרה הרצועה. פתאום לא חשים לכללים ההלכתיים הנוקשים ה"רגילים". כל אחד בונה לעצמו במה, עושה חדשות, בעל מלחמות. זה תוקע בשופר, ההוא קורא הפטרה בלי קריאה בתורה, אלו אומרים בלילה הלל בברכה, ואלו ביום עם ובלילה בלי, אלו אומרים תחנון במנחה שביום הקודם, אחרים אומרים הלל בסוף התפילה, יש שמזמרים כמו בשבת בפסוקי דזמרה, אלו מגלחים זקנם ואחרים נשארים באבלם. בלגן שלם.

בנימה אישית: בכל פעם שהייתי בתפילה "חגיגית" של יום העצמאות הרגשתי כמו בקרקס, עלה בי צורך עז לקרוא למבוגר האחראי שיעשה קצת סדר בבלגן. כל התפילה הייתה נראית בעיני כמאמץ ליצור משהו חדש, עד כמה שאפשר, מתוך מחויבות, חלקית או מלאה, לכללי ההלכה הנוקשים. ואם ישאל הקורא הנבון, מה רע? עושים כפי שביכולתנו, במסגרת המצב הנתון. אענה חלקי גם אני: רע מאוד. הרע הוא שבכל יום אחר, ההלכה הקפואה והשמרנית שאפיינה את אלפיים שנות הגלות לא זזה אפילו מעט לכיוון של התחדשות זהירה ואחראית. אחינו יוצאי אשכנז עדיין מתפללים על ראשי הגלויות שבבבל, למרות שאלה האחרונים כבר אינם קיימים למעלה מאלף שנה, ואנחנו הספרדים ממשיכים בסליחות שלנו לומר "שבט יהודה בדוחק ובצער", למרות שאנחנו ברחבות ובשמחה. ברכות רבות ונפלאות שתיקנו לנו חכמינו אנחנו לא מברכים מתוך חששות הלכתיים שונים ומשונים. וכך אפשר להרחיב בדוגמאות עד בלי די. אז מה קרה פתאום שביום העצמאות אנחנו מדלגים מעל הכללים הללו? מה נשתנה? הרי ברור לכל שאם היינו נצמדים לכללים ההלכתיים הנוקשים, כפי שאנחנו מתייחסים לסוגיות אחרות, אין שום מקום לחדש אמירת הלל בברכה (אין בכוונתי להיכנס לסוגיה ההלכתית, אבל להבנתי כל ת"ח בעל מודעות עצמית יודה בכך, וההוכחה: כמעט כל תלמידי החכמים הגדולים שהתייחסו לסוגיה באופן מסורתי הכריעו שלא לברך, או שלא לומר הלל כלל, ובהם: הגר"ע הדאיה, הגרא"י וולדינברג, הגר"ע יוסף, הגר"מ אליהו, הגר"י קאפח ועוד).

פיטוסי פלאש 90
צילום: אוליבר פיטוסי, פלאש 90.

תאמרו, זהו יום מיוחד. הוא יום שלעתיד לבוא, "ביום ההוא". תשובה: אם זה יום שלעתיד לבוא, אולי כדאי להתעסק בו בלעתיד לבוא, בעתיד הקרוב, בשלב הבא של הגאולה? אולי כדאי לגאול גם את התורה, את הרוח, לאחר שזכינו לגאולה גשמית נפלאה כל כך, ולהקים מחדש את בית הדין הגדול שבירושלים?

אם יקום בית הדין הזה, הוא בהחלט יוכל לתקן תקנות ליום העצמאות, ואז, במקום הגיבוב המשונה והזר להלכה שנוהג היום – הפטרה בלי קריאה בתורה, תקיעה בשופר וכיוצא בזה – יהיה היום הזה כליל התקדש חג. יום שבו כל ישראל מתפללים בסדר תפילה אחיד והגיוני. חכמי בית הדין הגדול יכריעו האם לומר הלל בברכה (כך אני מקווה) או לא לומר כלל (אין דבר כזה הלל מן הדין בלי ברכה), הם יכריעו האם לקרוא בתורה בברכה (כך ראוי לענ"ד) ואולי אף להפטיר, וכן הלאה. בהיעדר מנגנון מסודר ומאוחד שיחייה את ההלכה, תפילת יום העצמאות, והבלגן החוגג בה, היא התזכורת הטובה ביותר לעומק הגלות שהתורה נמצאת בה, ביחס לגאולה ההיסטורית שאותה אנו חיים.

 

יום העצמאות – חג חסידי?

אגב, יש רבנים ציונים-דתיים שמרנים יותר, שמתוך המחויבות חסרת הפשרות שלהם להלכה, הרגישו לא בנח עם אוסף המנהגים המשונה שהתפתח. הבולט בהם הוא הרה"ג אריאל אדרי שליט"א, שכתב חיבור של שלושה כרכים על יום העצמאות בהלכה. הוא כותב על חלק מהמנהגים הללו שאין להם שום מקור בהלכה (כמו ההפטרה ללא קריאה בתורה), וממליץ לבטל את חלקם (התקיעה בשופר, פסוקי הזמרה של שבת ועוד). אמנם בספר העשיר והגדוש בתורה שחיבר קיימת לענ"ד בעיה אחרת: הוא הפך את יום העצמאות לעוד חג ומועד מסורתי, וניסה לחבר עליו ספר הלכה כשם שמחברים על חנוכה. כל הספר נראה כמו מטרה שצוירה לאחר יריית החץ. הרב אדרי מזכיר את דעותיו של הרצי"ה קוק, ומפלס את דרכו ההלכתית אליהם, לעתים בדרך שנראית לענ"ד מאולצת, עד שקשה להאמין שהיה נוהג כך בסוגיות אחרות.

לא אסקור את כל הספר המדהים הנ"ל, קצרה היריעה. אתן רק דוגמא אחת לבעיה שהעליתי, שבו לענ"ד היא משתקפת באופן חד. הרב אדרי דן בשאלה הלכתית מרתקת – מה קורה כאשר יום העצמאות זז ממועדו המקורי, כפי שקורה למשל השנה. למעשה, ברוב השנים יום העצמאות מוקדם או נדחה. הרב אדרי דן בראיות שמביא הרה"ג יעקב אריאל שליט"א בשו"ת באהלה של תורה, ודוחה את עמדתו מעיקרא. הוא מציג עמדה שמרנית יותר: לא שייך לדון האם אפשר להזיז את יום העצמאות מכפי שהוא תוקן, שהרי אין לנו כלל סמכות לתקן אותו. כל כוחו של יום העצמאות נובע ממילא מתקנת הנביאים שתיקנו להם לישראל לומר הלל על כל צרה צרה שלא תבוא עליהם וכו' (פסחים קיז., הסוגיה המרכזית בנוגע להלל). הרב אדרי מביא על כך את הדברים המדהימים הבאים (חלק ב, עמ' קנג): "וכיון שכך נראה שאף שראוי היה שיהיה תאריך אחד מוגדר ליום העצמאות שבו נאמר את ההלל, אם יווצר מצב אמיתי שבו לא נוכל לאומרו בתאריך אחד אלא בתאריכים מחולפים, אין בזה כדי לבטל את חיוב אמירת ההלל. וכאמור לעיל ההלל מחויב הוא ואין לעקרו מכל וכל בטענות שאינן מהותיות, והשאלה אינה אם לאומרו או לא, אלא מתי לאומרו… וכן ביארו לי סברה זאת רבותי ראשי ישיבת הר המור שליט"א". הרב אדרי קובע, ללא כל נימוק וביסוס הלכתי (בניגוד ליכולת ההלכתית האדירה המופגנת בחלקים אחרים בספר): אסור לבטל את ההלל. למה? כך ביארו לו את הסברה ראשי הישיבה שלו (שאינם ידועים כפוסקי הלכה, אלא כ"למדנים" בסגנון ליטאי-ישיבתי). אם נלך בדרך ההלכה, ישנם מקרים לא מעטים שאנחנו לא מקיימים מצווה מסוימת כלל בגלל שיש בה ספקות הלכתיים רבים, בעיקר בדינים הקשורים בברכות. יש ברכות לא מעטות שכמעט וחלפו מן העולם, או שחלפו לחלוטין, בגלל ספקות כאלו ואחרים. כך למשל ברכת "אשר צג אגוז" נעלמה לחלוטין, וגם ברכת "הטוב והמטיב" על יין היא כמעט ולא מעשית, ועוד.

ישראל

למען האמת, זו שיטתו ההלכתית של בית המדרש ממנו מגיע הרב אדרי שליט"א, וכמובן גם ראשי הישיבה שלו בעלי הסברה הנ"ל. ניתן דוגמא פשוטה: פתיל תכלת. סוגיה פשוטה להבנה. על פי המחקרים האחרונים בתחום, הזיהוי של הארגמון כהה הקוצים כחלזון שממנו הפיקו את צבע התכלת שנהגו להטיל בציציות בימי קדם הוא כמעט ודאי. גם החשבון ההלכתי קל: אם זה אכן התכלת, אתה מקיים מצוות עשה מהתורה, זו שאתה מזכיר בכל יום השכם והערב בקריאת שמע. אם זו לא התכלת – לא קרה כלום (יתכן ותפסיד הידורים הלכתיים מסוימים, שום דבר משמעותי שעלול לפסול את קיום המצווה בפתילי הלבן). הרב אדרי ורבותיו מתנגדים לחידוש התכלת. על פי רוב הנימוק שלהם הוא שמרני, המבוסס על מקורות הלכתיים שמצריכים מסורת כדי לחדש מצווה (זה נכון גם בעליה להר הבית, בשימוש בכלי נגינה בתפילה, ועוד – כל סוגיה על פי אופייה המיוחד לה). ברור הדבר שכדי לחדש יום טוב במעמד הדומה לזה של חנוכה, או לחדש הלל בברכה, צריך סמכות הלכתית הרבה יותר משמעותית מאשר לחדש מצווה כמו התכלת.

מדוע, אם כן, הרב אדרי ובית מדרשו מרשים לעצמם להיות חדשנים ליום אחד בשנה, מה שלא יעלה על הדעת בזמנים אחרים? להבנתי, מבחינתם, אין כאן כל חידוש. הם סה"כ נוהגים כדעת רבם, הרצי"ה קוק. כלומר, זה נהיה עוד חג מסורתי שנכנס בעבר לתוך המערכת ההלכתית, ואז קפא. כשם שבימי החשמונאים היה נס גדול ששידד את מערכות ההלכה, כך קרה גם ביום העצמאות. אלא שבניגוד לחנוכה ולימי החשמונאים, יום העצמאות לא התקבל על ידי כלל העולם היהודי המאמין. ובכך ישנה סכנה שייהפך להיות חג חסידי, במובן של חצר חסידית, של תלמידי הרצי"ה למיניהם (כעין זה כבר נמצא בעיצומו ביום ירושלים). זו סכנה גדולה שהיום שאמור לציין את הגאולה הניסית שבמסגרתה אנחנו חיים, ייהפך להיות ליום של "נהגו רבותינו ואין לזוז ממנהגם". אסור לנו לתת ליום הגאולה של עם ישראל להיות ליום המסמן את הגלות התורנית שעדיין נמשכת. אין לך סתירה גדולה מזו.

 

מסקנה – חייבים סנהדרין

נסכם: יש שתי דרכי התמודדות מרכזיות לחגוג את יום העצמאות על ידי שינויים במבנה של התפילות והמנהגים מהנוהג בשאר השנה. האחת מאפשרת חידושים הלכתיים מופלגים, מתוף מחשבה שאלה אפשריים אף בזמננו, ללא סנהדרין. הכשל במחשבה זו לענ"ד הוא כפול. ראשית, נוצר דווקא ריחוק מהיכולת להקים סנהדרין, שהרי כל אחד בונה במה לעצמו, והמבוכה רבה. שנית, אותם החכמים המרשים לעצמם לחדש חידושים שלא שמעתן אוזן, שומרים את החידושים הללו ליום אחד בשנה בלבד, ובשאר הנושאים ממשיכים להעלים עין מהבעיות הקיימות בעולם ההלכה הדורשות מרכז הלכתי מרכזי. לענ"ד, יש בכך חוסר יושר הלכתי ומחשבתי, גם אם שלא במודע. הדרך השנייה היא שמרנית, והיא מתייחסת ליום העצמאות כמשהו שכבר "נהגו רבותינו", והסכנה המרכזית בה היא שיום העצמאות ייהפך להיות חג ששייך לחצרות מסוימות, במנותק מעם ישראל ומהמהלך הכללי שאנו עוברים. תנועה כזו עלולה לחשוף בפנינו כי בעין הסערה של הגאולה עומדת לה שיא הגלות.

לכן, לדעתי דעת הדיוט, הנכון ביותר הוא שלא לשנות בסדר התפילה, כהלצתו של הרב מפוניבז' – מנהג בן גוריון, בלי הלל ובלי תחנון (עליו קל לוותר, עי' טור או"ח קלה בשם רב נטרונאי, ועוד). בדרך זו יש מן הסור מרע ועשה טוב. סור מרע: אין קרקס, אין בלבולים, אף אחד לא בונה במה לעצמו, לא משנים כלום מסדרי התפילה שקבעו רבותינו, וממשיכים לשמור על המערכת ההלכתית על פי כלליה הנוקשים שהתפתחו בגלות (שבכך כמובן יש ערך רב, עד להקמת בית הדין הגדול שבירושלים). עשה טוב: הסתירה האדירה בין הנפש הכוספת להודות, כל הנשמה תהלל י-ה, כל נשימה ונשימה, על הניסים הגדולים שעשה עמנו ה' יתברך, לבין המגבלה ההלכתית לעשות זאת, מולידה את הצורך הקיומי, כפשוטו, להתאחד לקראת הקמת בית הדין הגדול בלשכת הגזית שבהר הבית. במהרה בימינו אמן.

tal
Author: tal

לחצו כאן להצטרפות לקהילת הוואטסאפ השקטה שלנו ותקבלו את כל העדכונים לפני כולם

המכללה לחיים1
עוד באותו נושא
רוצים להתעדכן מיד כשיש חדש?
הצטרפו לניוזלטר:
הרשמה
עדכן אותי
guest
2 תגובות
הישן ביותר
החדש ביותר המדורג ביותר
Inline Feedbacks
צפה בכל התגובות
יצחק
יצחק
2 שנים לפני

יפה מאוד! שנתעורר כבררררר

מאיר כהן
מאיר כהן
1 שנה לפני

מי שיעיין בבה"ג יראה שהוא כותב 
על הצלה של כמה אלפים חובה לומר הלל
מר"ן עובדיה יוסף זצוק"ל לא ראה את בה"ג במקור אלא רק את הכותרת שמופיע בראשונים שלא אומרים הלל על הצלה של יחיד עד דמכנפו כולו ישראל
ולא רק יחיד אלא אפילו מאה או כמה אלפים
כוונת בה"ג שכדי לחייב את כל ישראל לומר הלל בכל שנה צריך שתהיה הצלה כזו שברור שעם ישראל ירצה להודות
לכן על הצלה של מאה או אפילו כמה אלפים לא ברור שכל ישראל ירצו להודות אבל אם כל ישראל התכנסו ויחליטו שביעיהם זה חשוב הם יכולים
אבל על הצלה של יותר מכמה אלפים ודאי על הצלה של 600000 חובה לומר הלל וכמו שאמר הרב לפי חלק גדול מהפוסקים לומר הלל על הצלה זה מהתורה

המכללה לחיים1

כתבות נוספות

שתף :

רוצים להתעדכן מיד כשיש חדש?
הצטרפו לניוזלטר:
2
0
מה אתם חושבים? נשמח שתגיבו.x

תחזית מזג האוויר

אפשר לבחור ערים מסוימות בלחיצה על המיקום

זמני היום