מיקי לוי, מטפל ובמקביל עושה דוקטורט על נושא הטראומה. הוא אומר כי הבעיה המרכזית של אדם שסובל מפוסט טראומה זאת בעיה תפקודית. כיוון שזה משפיע על האופן שהוא יכול לעבוד ולהתפרנס. בנוסף, זה משפיע גם מבחינה זוגית וגם משפחתית. כשאנחנו מדברים על סיוע אנחנו מדברים על היכולת להחזיר את האנשים עם הפוסט טראומה למעגל התפקוד. ובמעגל הזה יש שלושה מישורים, המישור הראשון זה הגמישות, היכולת להסתגל. כתוצאה מכך שהאיום שהיה בעבר ממשיך להתרחש אצלם בתודעה הם מגיבים אחרת למציאות היום יומית.

לגבי הגעה של אדם עם פוסט טראומה לראיון עבודה הוא אומר כי על המעסיק לייצר קשר של אמון כך שיוכל להתייחס לפוסט טראומה כאתגר להתאמות כך שיוכל להשתלב בעבודה, ולא כאיזה שהוא אמצעי לסינון עובדים.

מיקי לוי נמצא עם חצי יד, בעקבות מום מולד שמנע מהזרוע להתפתח. ולכן הוא אומר שיש מעטה שיוצר חיץ בדברים האלה. הוא אומר כי "האם לשאול או לא לשאול. בעצם זה ששאלת הפכת את הזר למוכר, ויצרת תקשורת סביב זה. אחד הדברים שלמדתי בחיים זה בעצם לעזור לאנשים לפוגג את החיץ שנוצר. על ידי דיבור שהדבר הזה הוא חלק מהשיח. וכחלק מהשיח זה לעזור לאחרים לאמץ גישות חדשות ודעות ביחס לדעה לדבר עצמו".

הוא מספר שהדבר שעזר לו בילדותו להתמודד עם זה שאין לו יד היה לדעתו העזרה מאימו. הוא חושב שהדבר המרכזי שבתור ילד היה לו קשה ומורכב זה שהוא לא ידע כיצד לפרש את המבטים של האנשים סביבו. "אנשים לא מדברים ולא יוצרים שיח. והמבטים יכולים להביע כל מיני דברים. כי הרי התקשורת הלא מילולית היא דבר מאוד מרכזי. ואז אפשר לדוגמא לצעוק כל מיני פרשנויות. והדבר שעזר לי היה להבין שאנשים מסתכלים ולא יודעים איך לגשת". הוא מספר שכאשר  ילד בגן, אמא שלו הייתה ניגשת בכל תחילת שנה ומסבירה לילדים מה זה להיות עם פרוטזה, מה זה ילד בלי יד ומה המשמעות של הדבר גם מבחינת האינטראקציה איתם. הוא מחדד "ברגע שזה דובר נוצר בעצם מרחב של חופש, יש באמת מרחב של חופש".

מיקי מוסיף כי הנקודה המרכזית בתחום היא ההבחנה. "הבחנה היא בין לראות למישהו לבין להראות למישהו. לראות למישהו זה לחשוף את עלה התאנה, להצביע על המום או הקושי ממנו הוא סובל. להראות למישהו זה לעשות תהליך שהגילוי משותף ומודרך. ובמובן הזה לא הייתי מצביע על הדבר עצמו כדבר מרכזי.. לראות שהוא אומנם סובל מבעיה אבל יש לו עוד הרבה דברים אחרים".

Author: משה מאירסדוף