ד"ר יוליה אלעד-שטרנגר, מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, עוסקת בפסיכולוגיה פוליטית בצד הציבורי וההמוני. היא מתייחסת לכעס של מיעוט מהחילוניים על הלוויה אתמול (א'), ואומרת שסגירת הכבישים שנעשתה עבור הלוויה לא הייתה חריגה, וראינו גם בציבור הכללי שעבור לוויה אנשים יצאו לרחוב וייסגרו הכבישים. היא מביאה לדוגמא את לווייתו של נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס, ואף דוגמא מארצות הברית על לווייתו של מייקל ג'קסון.
שטרנגר מוסיפה ואומרת שהנהירה אחרי הרב קנייבסקי ייחודית מכיוון שאנחנו לא מדברים על אדם שמחזיק אידיאולוגיות אוטוריטריות סמכותניות, והוא לא היה מנהיג במובן הקלאסי של המילה. כלומר הוא ייצג משהו מעל העם או מעל הקבוצה, וגם לא היתה לו שום יכולת כפייה או נתינת פקודות. הייחודיות ברב קנייבסקי לדעתה נובעת מתוך המקום שהוא היה המקרה הטיפוסי הקלאסי האידיאלי של הקטגוריה החברתית. כלומר הוא היה אדם מן השורה, כולנו יכולנו להיות כמוהו. וזה נותן לאנשים את היכולת להזדהות איתו ובכך ללכת אחריו.
היא מביאה לדוגמא את המגזר הכללי החילוני, ואומרת כי עלינו להסתכל בתוכניות הריאליטי. שם אנו רואים אדם נורמלי ורגיל כמונו, אדם מן השורה. הוא מייצג את המקרה הטיפוסי הרגיל שנותן לנו תחושת משמעות ללכת אחרי אדם כזה. כלומר גם אנחנו נוכל להיות חלק מהקבוצה הזאת שזוכרים אותה, זה מאפשר לנו "לחלום".
על הלוויה עצמה ד"ר שטרנגר אומרת כי עצב הוא רגש שמייצר קבוצה וזהות. "כי ברגע שכולנו מרגישים עצב ביחד, במיוחד אקט שנעשה בפרהסיה זה מייצר קבוצתיות". היא מביאה לדוגמא את יום הזיכרון, שביום הזיכרון יש אקט טקסי שבו כולם עומדים יחד בצפירה והריטואל הזה מייצר קבוצה. אצל הרב קנייבסקי האקט הטקסי היה שכולם הולכים ללוויה.
היא מוסיפה שזהות לא זהה לאידיאולוגיה, יש אנשים שמצטרפים לדעאש וחלק גדול מהם לא אוחזים אידיאולוגיה אסלאמיסטית קיצונית. הם מצטרפים לארגון בגלל שהם רוצים להרגיש חלק ממשהו גדול מהם, כי זה נותן עבורם משמעות. לטענתה אתה לא צריך להזדהות עם הרב קנייבסקי, אם האידיאולוגיה שלו או פסיקת ההלכה שלו. אלא ההליכה ללוויה ביטאה את הרצון להשתייך למשהו גדול יותר, לקבוצה. " זה לא בהכרח מה שהרב קנייבסקי אומר אלא מה שהוא מייצג כדמות מכוננת קבוצה".
