מסופר על הרב מבריסק שביום ז' באדר היה נכנס לבית הכנסת ואומר: "כל הגברים – נא לצאת, כל הנשים – להיכנס", ביום זה יש כח לתפילת נשים ולכן אמר להן הרב לעמוד ולהתפלל. הקדים אותו הבן איש חי ואמר כי יש להדליק שני נרות ביום זה, אחד למשה רבינו ושני לאסתר המלכה. לפי מרן הבא"ח מספיק לומר "משה רבינו, משה רבינו עם ישראל בצער" ומשה רבנו יעמוד ויבטל את הגזירה. ממשה רבינו ואסתר אנו מבינים שיום זה מסוגל ל"נהפוך הוא".
לכן סגולה נוספת מיוחדת ליום זה לומר את פרק כ"ב בתהילים המיוחס לאסתר המלכה "למנצח על איילת השחר". "עד מתי ה' עד מתי בוכות האיילות בלילות, עד מתי תראה את בניך מחכים לשחר?"
מקום קבורתו של משה רבנו לא נודע, בעקבות כך יום זה נקבע כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע בידי הרבנות הצבאית בשנותיה הראשונות של המדינה. בהמשך, יום זה הפך ליום המצוין בטקס ממלכתי בבית הקברות הצבאי בהר הרצל הגן הנעדרים. יום זה משמש גם כיום מיוחד עבור החברא-קדישא, בקבורתו של משה עסק על פי הכתוב הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. לכן מזה דורות, בעקבות התעסקותם בקבורת המת, הם נוהגים לצום ולשבור את הצום באמצעות סעודה חגיגית לכבודו של משה רבנו.
מנהגם של חכמי צפת לעלות לקבר רשב"י ביום זה, מנהג זה מוזכר בכתובים כבר מסוף המאה ה-19. לקראת ז' באדר תש"ט, לאחר סיום מלחמת העצמאות, יזם הרב משה צבי נריה, שליווה את חיילי חטיבה 7, התכנסות חגיגית בקבר הרשב"י לתפילת הודיה, ניגונים וסעודת מצווה לכבוד הצלחת מבצע חירם ושחרור מירון במלחמת העצמאות. מאותה שנה הקפיד הרב נריה לעלות למירון בכל שנה בתאריך פטירת משה רבנו. יחד עם התלמידים חגגו את הילולת משה רבנו בניגון וריקוד.
השנה במירון, בעקבות צו סגירה שהוצא למקום על ידי המועצה המקומית בשל ליקויי בטיחות מסכני חיים, מקום הציון היה סגור. המשטרה פרסה כוחות רבים של שוטרים ומאבטחים, ופרסה גדרות סביב הציון, שמנעו מהציבור כניסה. כ-150 מתפללים שהתעקשו להיכנס דווקא אל הציון החלו להתקרב לגדרות ולנסות לפרוץ אותן. במקום התפתחו עימותים וכמה מתפללים נעצרו.
